"ראש" או "לב" – מיקוד תהליך פיתוח המנהיגות (וכמה מילים על "לולאות הלמידה" של שון וארג'יריס)
בחלקים הקודמים בסדרה זו סקרנו את מרכיבי התהליך וגישות מרכזיות לניהול השינוי הכרוך בפיתוח מנהיגות בקרב עובדים בארגונים. כעת עולה שאלה מהותית נוספת – על מה כדאי להתמקד בתכני התהליך עצמו? האם עלינו להדגיש יכולות "רכות" של הובלת אנשים, יצירת השראה ותקשורת משכנעת? או שמא עדיף לשים את הדגש על פיתוח כישורים קוגניטיביים, אסטרטגיים ועסקיים?
מצד אחד, יש הטוענים כי בבסיסה, מנהיגות היא מיומנות רכה וארגונית בראש ובראשונה. לפי גישה זו, המפתח להשפעה על אנשים ולקידום מטרות ארגוניות הוא ביצירת תקשורת איכותית, בניית מוטיבציה, גילוי אמפתיה וביסוס אמון הדדי. רק מי שמפתח כישורים רגשיים ובינאישיים מפותחים יוכל להוביל אנשים אחרים להשגת יעדים.
אחד התיאורטיקנים שתמך בגישה זו הוא כריס ארג'יריס, שהציג את התיאוריה של "לולאת הלמידה הכפולה". לטענתו, הדרך להשיג שינוי ארגוני אמיתי היא באמצעות לולאת למידה "כפולה" – לא רק רכישת כלים חדשים- למידה אינסטרומנטלית שמטרתה שיפור הביצוע ("לולאת הלמידה") אלא חקר של הנחות היסוד וההרגלים המושרשים בארגון. ארג'יריס דגל בשיתוף, שקיפות, חשיבה ביקורתית, ותקשורת פתוחה ככלים החשובים ביותר למנהיגות מוצלחת.
מצד שני, יש הטוענים כי בסופו של דבר, תפקידו המרכזי של המנהיג הוא להשיג תוצאות עסקיות, ולפיכך החוד החשוב הוא בפיתוח כישורים קוגניטיביים ואסטרטגיים. לפי גישה זו, ראש החץ הוא בידע תוכן רלוונטי, ניתוח נתונים, חשיבה מערכתית, תכנון לטווח ארוך וקבלת החלטות אפקטיביות. אלה הם הכישורים שמאפשרים לארגון להיות תחרותי ולהשיג יתרון עסקי.
אלו יטענו כי פיתוח מנהיגות אפקטיבית מצריכה התמקדות ראשית בבחינה אובייקטיבית של המציאות, זיהוי הבעיות והזדמנויות, וחשיבה המבוססת על תהליכי רציונליים ושיטתיים. לדידם, המפתח הוא בראש ובתבונתו של המנהיג.
אולי ארג'יריס היה טוען כלפי אלו כי הם עוסקים ב"לולאת למידה" ראשונה ואינם עוסקים בשינוי טרנספורמטיבי של ממש?
אז מה צריך להוות את לב הפעילות בפיתוח מנהיגות עובדים? האם מיקוד ב"לב" במובן של יצירת השראה ופיתוח "מיומנויות רכות" רגשי, או דווקא מיקוד ב"ראש" ובכישורים קוגניטיביים?
במבט כולל, נראה שהדרך האפקטיבית ביותר היא לשלב בין שני המרכיבים. מצד אחד, אי אפשר להפריד בין היבטים רגשיים-חברתיים לבין ההצלחה של מאמצי השינוי וההנהגה. כישורי תקשורת, שיתוף, אמפתיה וגילוי רגישות הם מפתח לניהול צוותים אפקטיבי והם חלק בלתי נפרד מהדנ"א של מנהיגות.
מצד שני, חשוב שלא נתעלם גם מהיבטים קוגניטיביים קריטיים של ניתוח, חשיבה מערכתית ותכנון לטווח רחוק. בסופו של דבר, המנהיגים הם אלו שצריכים לתת את הכיוון האסטרטגי לארגון וליצור ערך מוסף עסקי.
לכן גישה משולבת ומאוזנת, שמשלבת בין תחומי הידע וההתנסות השונים תספק את מרבית הכלים למנהיג המצליח. כך נאפשר לעובדים לפתח תבונה רגשית בד בבד עם ראייה כוללת, קוגניטיבית ועסקית. מנהיג כזה יוכל להוביל צוותים באופן משכנע ויוצר השראה, בד בבד עם יכולותיו למנף את המאמצים להישגים עסקיים מוחשיים לארגון.
אז מה דעתכם? איזו גישה נראית לכם נכונה יותר עבור הארגון והמטרות שלכם? כיצד הייתם משלבים בצורה המיטבית את שני הצירים המרכזיים הללו? אשמח לשמוע כמובן גם דעות וגישות חלופיות.