אי שם בתחילת השבוע, הייתה לי שיחה עם מנהלת צוות מתוסכלת בשם (בדוי) נטע. נטע מונתה לא מזמן להיות אחראית על צוות פיתוח מבריק בחברה ידועה, והם היו במסע – מסע של פיתוח צוות.
לנטע היה צוות מלא בפוטנציאל, כמו קופסת יהלומים לא מלוטשים. היא ידעה שיש להם את הכישרון, הדחף והרעב להצלחה. אז, בהתלהבות רבה, היא הובילה אותם לתהליך הכשרה אותו היא דמיינה כטרנספורמטיבי, משמעותי ועמוק, להוטה לראות את הצמיחה שלהם ולשחרר את מלוא הפוטנציאל שלהם.
הצוות התחבר לאנרגיה של נטע, נתן בה אמון, צלל עם הראש למים העמוקים, התמסר לסדנאות (אני יודע, הייתי שם, היה תענוג) והפגין שליטה במיומנויות חדשות כמו מקצוענים מנוסים.
האנרגיה הייתה בשמיים, וההתרגשות של נטע הגיעה לשיאה. היא ראתה עתיד מזהיר לה ולצוות, כזה שבו הצוות שלה יעשה מהפכה בארגון עם המומחיות, החיבור והסינרגיה שלהם.
אבל כשהאבק שקע והבאזז הראשוני פג, נטע הבינה משהו מייאש. הקבוצה, למרות הקפיצה הראשונית שלה, החלה להאיט. הניצוץ שהצית ממש לא מזמן את כולם החל לדעוך, הקפיצה האטה עד כדי זחילה, ונטע, מבואסת ומיואשת…
סת' גודין, בספרון המקסים שלו 'לוותר או להסתער' כתב כבר לפני שני עשורים על אותו 'בור' שמגיע אחרי אותו 'היי' של הצלחה ראשונית שמגיעה לאחר סדנאות פיתוח צוותים/פיתוח מנהלים וכד'.
צוותים שיוכלו לחצות את אותו ה'בור' יהיו אלו שיממשו את הפוטנציאל המובטח וינועו לעבר אימוץ תרבות של למידה ופיתוח מתמיד. אבל כדי לצאת מאותו הבור נדרש יותר מ'זבנג וגמרנו'- נדרש תהליך עמוק, מדורג ואיטי, לעיתים חסר ב'ניצוצות' וב'היי' אבל כזה שבונה חוסן ומקנה יכולות בצורה איכותית ועמוקה יותר.
אגב- לכל המסתכלים דרך החור שבגרוש, לא רק שזה תורם, ובענק, לארגון ביום שאחרי ולאורך זמן רב, ומניב פירות משמעותיים לרוב, לפעמים זה גם יכול להיות זול משמעותית מלהוציא את כל העובדים ליום 'וואו' באיזה בית מלון…
תחשבו על זה כעל בניית שרירים בחדר כושר. אתה לא הולך פעם אחת, מרים משקולת ומצפה להיראות כמו ארנולד שוורצנגר. נדרש פה מאמץ עקבי, חזרות ודחיפת הגבולות שלך כדי להגיע לפסגת ההצלחה.
אז חברים יקרים, אל תיפלו למלכודת הפעילות החד-פעמית. אמצו את כוח ההתמדה באימון ופיתוח. אל תשכחו לשמור על המומנטום, והתייחסו לתהליכי פיתוח צוותים כמסע ארוך טווח!
חג שמח!
